חוק הירושה נפתח במילים: "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". פתיחה זה מתמצתת בקצרה את התפקידים השונים בתחום הירושות והצוואות, תוך שימוש במושג מוכר, מושג ה"יורשים". במאמר זה נתבונן במושג זה מכיוונים שונים – מיהם היורשים? האם ניתן להגדיר יורשים חליפיים? האם היורשים חייבים לחלק על פי החלוקה הכתובה בצוואה?
המושג יורשים במובן העממי מתייחס לכל האנשים המקבלים את רכושו של האדם לאחר מותו. ההגדרה המשפטית שונה מעט היות והיא מחלקת בין "זוכים" לבין "יורשים". זוכים הינם האנשים הרשומים בצוואה ומקבלים חלק מעיזבונו של המנוח, ואילו יורשים מתייחס על פי רוב ליורשים על פי דין, כלומר קרוביו של המנוח המקבלים חלק מעיזבונו של המנוח בהעדר צוואה המחלקת את רכושו בצורה שונה.
רכושו של אדם המועבר לידי יורשיו קרוי עיזבון. ההגדרה המדויקת של מושג זה אינה מפורטת בחוק, ומקובל לומר באופן כללי כי העיזבון כולל את כל רכושו של האדם לאחר ניכוי חובותיו. כמו כן, החוק מחריג מן העיזבון את הכספים הנמצאים בקופות הגמל, קופות הפנסיה וחברות הביטוח. כספים אלה עוברים לידי המוטבים הרשומים בפוליסת הביטוח. בנוסף, לא ניתן להעביר רישיון אישי (רישיון עבודה בגובה למשל) במסגרת ירושה.
חוק הירושה סעיף 10 מפרט את סדר חלוקת העיזבון של המנוח בהעדר צוואה. חלוקה זו נחשבת לחלוקה מתקדמת והוגנת, והיא פועלת על פי עיקרון בתי אב (קרוי גם חלוקה פרנטלית). החלוקה מורכבת מעט, ונרשום אותה בראשי פרקים. כמובן שהחלוקה אינה מבדילה בין יורשים ליורשות, ואנו נתייחס למין אחד מטעמי נוחות:
במידה ולמנוח לא היו כלל קרובי משפחה מהדרגות שצוינו לעיל (חוזרים לאחור שני דורות, כלומר סבא – דוד – בן דוד) עיזבונו מועבר לידי האפוטרופוס הכללי השומר על הנכסים לתקופה מסוימת של מספר שנים בהתאם לנסיבות. אם בתום תקופה זו לא התגלה יורש, מועבר העיזבון לידי המדינה והיא משקיעה אותו במוסדות בעלי תועלת ציבורית (מחקר, חינוך וכדו').
על מנת להבטיח כי רצון המנוח יקוים בצורתו המדויקת ביותר, באפשרותו לקבוע בצוואתו יורש אחר יורש, כלומר להגדיר יורש חליפי למקרים בהם היורש הרשום בצוואה לא יוכל לרשת בעצמו. הסיבות המצדיקות מינוי יורש אחר יורש הינם:
החוק אינו מגביל את מספר היורשים החליפיים שניתן לעשות.
מושג דומה אך שונה הינו יורש אחר יורש, כלומר המצווה רשאי להוריש נכס מסוים לאחד היורשים, ולקבוע כי לאחר מות היורש יועבר הנכס לידי אדם מסוים אחר. הוראה כזו קרויה יורש אחר יורש. על מנת למנוע מהמוריש שליטה נצחית בנכסיו מגביל החוק את האפשרות הזו לשני יורשים בלבד, כלומר לא ניתן לצוות יורש אחר יורש אחר יורש.
לעיתים כלל היורשים אינם מעוניינים לחלק את נכסי המנוח בהתאם לחלוקה אותה קבע בצוואתו (או החלוקה הכתובה בחוק היורשה בהעדר צוואה), והם מעוניינים לערוך חלוקה שונה. במצבים אלה, היורשים יכולים לחתום על הסכם בין יורשים, הסכם המאפשר להם לחלק את הנכסים בצורה שונה מהחלוקה הכתובה בצוואה.
הסכם בין יורשים חייב להיעשות בהסכמת כלל היורשים ללא יוצא מן הכלל. כמו כן, החלוקה החדשה אינה יכולה לכלול אנשים מבחוץ אשר אינם מוגדרים כזוכים בצוואה, והיא אינה יכולה לכלול נכסים אחרים אשר אינם מופיעים בצוואה.
קיימות מגוון סיבות לכך שהיורשים מעוניינים לחלק את העיזבון בצורה שונה מהצורה הכתובה בצוואה, אם כי ניתן להצביע על ארבע סיבות נפוצות לעריכת הסכם בין יורשים:
לכאורה היה מקום לשאול – מדוע לא לחלק את הנכסים כפי שכתוב בצוואה, ולאחר מכן להעביר את הנכסים באופן הרצוי על כלל היורשים? התשובה נעוצה בעובדה שחלוקת עיזבון הינה פעולה הפטורה ממיסים שונים כגון מס שבח ומס רכישה, ואילו העברת נכס במתנה אינה זכאית לפטור זה. הסכם בין יורשים מאפשר ליורשים "למשוך" את הפטור המוענק לחלוקת עיזבון גם על הפעולה אותה הם מבצעים, אף על פי שחלוקה זו אינה נעשית על דעת המנוח. מסיבה זו ההסכם מוגבל לנכסים הכתובים בצוואה ולזוכים הרשומים בה, על מנת ליצור זיקה מסוימת בין חלוקת העיזבון לבין החלוקה הנעשית על ידי היורשים.
ישנם מעשים מסוימים הפוסלים את עושיהם מלהיות ראויים להיות יורשים. סעיף 5 בחוק הירושה מפרט מעשים אלה:
אלה פסולים לרשת את המוריש:
(1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו;
(2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזוייפת.
חלקו של הפסול מחולק בין יתר היורשים על פי דין או בין הזוכים בצוואה על פי החלטת בית המשפט.
במידה והמצווה מחל לאדם שניסה להרוג אותו (והביע את מחילתו בדרך מסוימת) חוזר האדם ונעשה כשר לרשת.
